דף גדול בכתב-יד, אגרת בשפה הערבית שנשלחה מטעם קהילת יהודי צפת, אל הקונסולים של מדינות אירופה [שישבו בחיפה], עם קריאה נרגשת לעזרה בעקבות חורבן העיר ברעידת האדמה, ובעקבות הפרעות שספגה הקהילה קודם לכן בעת "מרד הפלאחים"; בחותמת האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש בעל "בת עין", וחותמת רבי גרשון מרגליות [ראש עדת החסידים]. צפת, שבט [תקצ"ז] 1837. מסמך היסטורי לתולדות קהילת צפת.
דף בפורמט גדול, כתוב בערבית. בשולי האגרת, בצד שמאל, חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "אברהם דוב - נציג נתיני רוסיה בצפת" (תרגום מערבית), ולצדה חותמתו (בעברית): "אברהם דוב מזיטמר". בצד ימין, מופיעה חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "גרשון - נציג נתיני אשכנז" (תרגום מערבית), עם חותמתו (בעברית - קשה לקריאה).
באגרת מתואר מצבם הקשה של יהודי צפת לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו כאלפיים מיהודי העיר, טרגדיה שנוספה על הפרעות והביזה הגדולה שערך אספסוף ערבי מקומי ביהודי העיר זמן קצר קודם לכן, במהלך "מרד הפלאחים". הם כותבים על הזוועות שחוו במהלך הפרעות, ביניהם רצח ופציעה של אנשים, נשים וטף, חילול כבודן של נשים, ועוד, ומספרים שאל הצרות האלה נוספה כעת רעידת האדמה שהחריבה את בתיהם על מעט הרכוש שנותר להם, הרגה אלפים, והותירה פצועים רבים ללא מזון וללא כל קורת גג. הכותבים מבקשים מקונסולי המדינות להתערב לטובתם ולפעול שיקבלו תמיכה ועזרה.
בראשית המאה ה-19 היתה צפת אחת מן הקהילות החשובות בארץ ישראל. מלבד הקהילה הספרדית, התקיימו בה שתי קהילות ידועות: קהילה חסידית, מיסודם של תלמידי הבעש"ט, ולצדה קהילת תלמידי הגר"א. בשנות השלושים של המאה ה-19 (שנות התק"צ) עמד בראש העדה החסידית האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש. בראש קהילת ה"פרושים" עמד רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א. באותה עת פקדו את העיר שני אסונות גדולים שהביאו לחורבנה: הראשון הוא פרעות צפת שבאו בעקבות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834), והשני - ה"רעש" - רעידת האדמה הקטלנית בשנת תקצ"ז (1837).
מרד הפלאחים פרץ בעקבות גזירת הגיוס של מוחמד עלי, שליט מצרים (ששלט גם על ארץ ישראל), ובנו איברהאים פאשה, שהחילה חובת גיוס כללית על האוכלוסיה המקומית. השבטים המוסלמים התקוממו נגד חובת הגיוס הזו ויצאו למרד עממי. במהלכו ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית, שכללו מעשי שוד, רצח ועינויים אכזריים. קהילת צפת היתה אחת הנפגעות העיקריות בפרעות אלו. מלבד הפגיעות בנפש, ערכו המורדים ביזה ברכוש היהודי. שדדו את תכולת הבתים הפרטיים והחריבו אותם, התפרצו לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, קרעו וחיללו ספרי תורה וספרי קודש. הם התפרצו גם לבית הדפוס של רבי ישראל ב"ק, הרסו את המכונות ואת הציוד, והשחיתו את הספרים שבו. רק הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב, שעמד על מכבש הדפוס, ניצל בנס. הספר נדפס לאחר שיקום בית הדפוס, בשנת תקצ"ו, ובהקדמתו תיאר רבי ישראל את המאורעות: "מרדו גויי פראי אדם שכנים הרעים אשר בעירנו וכפרים בשר המושל בכל ארץ מצרים וא"י והסירו מורא המלכות ויבואו על העיר חגורי חרבות ורמחות בכל בתינו להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... שללו וגזלו כל אשר בבתינו וישברו כלי הבית וחלונות ויקחו כל מידי דמיכל ומשתי.... ויריקו כל העיר... ויחרבו כל הדפוס ושללוהו... באו גוים בנחלת ה'... בתי מדרשנו ובכ"נ ויטמאו היכלי קדשינו וישליכו כל חמדתינו ספרי תורתינו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם...".
בעוד הקהילה מלקקת את פצעיה מהפרעות הגיעה רעידת האדמה והחריבה כליל את העיר. רעידת האדמה אירעה בכ"ד טבת תקצ"ז, בשעת תפלת מנחה בבתי הכנסיות. היא פגעה גם בטבריה, שכם וערים נוספות, אך הנפגעת העיקרית היתה העיר צפת. רבי ישראל משקלוב, ששהה באותה עת בירושלים, תיאר את האסון באיגרת ששלח אל ה"חתם סופר": "גדול היה השבר בגליל הקודש: נחרבו הבתים והבתי כנסיות כולם דספרדים ואשכנזים ונהרגו צדיקים, חסידים ומלמדים עם תלמידיהם ונשים ותשב"ר ויונקי שדים. אוי לדור שכך עלתה בימיו... מכוללנו שבצפת ניצלו ר"פ נפשות... וק"מ נפשות נמקו ונהרגו בעו"ה... וארבעים לא נמצאו ובתיהם קבריהם. ומכולל החסידים הי"ו נהרגו ת"ק נפשות וכמו ת"ק נשארו... ומכולל הספרדים הי"ו נהרגו רובם וכל הרבנים החכמים הצדיקים הטובים..." (אגרות סופרים, חלק ב, סימן סב).
תיאור נוסף של האסון מופיע באגרת אחרת ששלח רבי ישראל משקלוב אל רבי צבי הירש לעהרין. שם מודיע לו כי האדמו"ר בעל "בת עין" ורבי גרשון מרגליות (החותמים לפנינו) שרדו את רעידת האדמה: "יבושרו כי גם ידי"ן [=ידיד נפשי] הרב הה"ג כמהר"ר אברהם דוב נר"ו והרב כמהר"ר גרשון מרגליות נר"ו נשארו לחיים..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, סימן נד).
רבי ישראל משקלוב ראה ברעידת האדמה חלק מסימני הגאולה [בעקבות מאמר חז"ל: "בעקבתא דמשיחא הגליל יחרב"], אך ה"חתם סופר" מצא לכך סיבה אחרת. בהספד שנשא "על מיתת צדיקים ועל חורבן ארץ הגליל" בבית הכנסת בפרשבורג, בחודש אייר באותה שנה, אמר ה"חתם סופר" כי רעידת האדמה אירעה כעונש על כך שהעולים העדיפו את העיר צפת על פני העיר ירושלים: "רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, וקנאת ירושלים עשתה זאת... והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת... וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלם נשכחה לגמרי... שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלם... וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד..." (דרשות חת"ס, חלק ב', עמ' 778-780).
האדמו"ר בעל "בת עין" החתום לפנינו, סבל רבות גם בפרעות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד ורוב רכושו נשדד. לאחר מכן ניצל בנס מרעידת האדמה בשנת תקצ"ז. מפורסם הסיפור על נס הצלתו בעת הרעש. כאמור, רעידת האדמה אירעה בשעת תפילת המנחה. הרב מאווריטש הזהיר את חסידיו שלא לצאת מבית הכנסת, נשכב על הארץ בבית מדרשו, וכל הקהל סביבו אוחזים באבנטו. כל הבנין התמוטט, מלבד שטח מצומצם בו היו הרב והציבור [לאחר זמן סיפר הרב מאווריטש, כי ראה שהרעש היה שלא כדרך הטבע, כשאבנים נזרקו לצדדים ולא נפלו למטה לארץ מחמת הכובד, הבין שכח הסטרא-אחרא תקיף, לכן נשכב בהכנעה על הארץ, לקיים את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"]. בשלט בבית מדרשו בצפת, שתלוי עד היום, נכתב: "מה נורא המקום הזה, בית מדרש ר' אברהם דב האדמו"ר מאבריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
האגרת שלפנינו נכתבה כחודש לאחר רעידת האדמה. בעקבות רעידת האדמה עזבו רבי ישראל משקלוב וחבריו את העיר צפת וביססו את קהילת ה"פרושים" בירושלים. בשנה שלאחר מכן שוב נפגעה העיר צפת מביזה שערכו השבטים הדרוזים, אז נשבה האדמו"ר בעל "בת עין" ושוחרר לאחר שהקהילה שילמה כופר עבורו.
האדמו"ר הקדוש רבי אברהם דוב מאווריטש (תקכ"ה-תר"א), מגדולי החסידות המפורסמים. מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל ובנו רבי מרדכי, ומתלמידי רבי זושא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. עמד בקשרים גם עם הרב מאפטא, רבי ישראל מרוז'ין, רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מזיטומיר. כיהן תקופה קצרה כאב"ד חמעלניק, אך רוב שנותיו (כארבעים שנה) היה אב"ד העיר אווריטש שעל שמה נודע כ"הרב הקדוש מאווריטש". בשנת תקפ"ה עבר לעיר זיטומיר ונתמנה שם לראב"ד בית הדין.
בשנת תקצ"ג עלה לארץ-ישראל, לעיר צפת בה יסד את בית מדרשו והיה רבן ומנהיגן של קהילות החסידים בעיר צפת. אישיותו הגדולה הביאה לקירוב לבבות גדול בין כל חלקי הקהילה החסידית ובקשרים עם הקהילה הספרדית וקהילת ה"פרושים". הגאון רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א וראש קהילת ה"פרושים" העריצו מאד ובצוותא חדא ניהלו את כל עניני הציבור בעיר. היה לומד בחברותא עם הרב הקדוש רבי ליב "בעל היסורים". השיב רבים מעוון והיה מייעץ לבעלי-התשובה לעסוק הרבה בלימוד משניות.
באסונות שפקדו את צפת בשנים תקצ"ד-תקצ"ח התגלתה ביתר שאת דמותו הרוחנית כאב, מנהיג ואחיסמך לכל הניצולים, על אף שהיה בעצמו בין הנפגעים. פעל רבות להשגת סיוע ועזרה מבחוץ (כפי שמשתקף גם מהמסמך שלפנינו), שיקם מחדש את קהילת צפת, ולא נתן לנטוש את העיר הקדושה. נפטר במגפת הדבר בשנת תר"א ולאחר פטירתו פסקה המגפה. נקבר במערת הצדיקים בבית החיים של צפת, על יד קברם של רבי אריה ליב מוולטישסק ורבי דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד". סיפורי מופת רבים מסופרים על גודל קדושתו וכוחו הגדול לפעול ישועות עבור עם ישראל. [עד היום כסא מושבו עומד בבית מדרשו "בת עין" בעיר העתיקה בצפת, שם גם נמצאים ספר התורה שלו עם ארון הקודש והבימה המקורית ועוד חפצי קודש המיוחסים אליו. גבאי בית הכנסת מספרים על ישועות שנושעו אנשים לאחר ישיבה על כסאו]. ספרו הקדוש "בת עין" נדפס בירושלים תר"ז ובזיטומיר תר"י, במהדורות שונות זו מזו, ונחשב לאחד מספרי היסוד של תורת החסידות.
דף גדול, 68 ס"מ. נייר עבה. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. מספר קרעים בסימני הקיפול.
מקור: אוסף ז'אן ז'אק פייר דמזון (1807-1873), מזרחן ודיפלומט רוסי, פרופסור לשפות המזרח התיכון.

כתב-יד (3 עמודים גדולים), חידושים על מסכת חולין, מאת הגאון רבי זרח איידליץ, מגדולי חכמי פראג במאה ה-18. [פראג, שנות התק"ל בקירוב].
החידושים נכתבו בחייו של רבי זרח ע"י אחד מתלמידיו. בכתב היד הגהות, הוספות ומחיקות, ככל הנראה בכתיבת ידו של רבי זרח איידליץ עצמו. בתוך הדברים כתב התלמיד: "...ואמר אמ"ו הגאון הגדול מוהר"ר זרח נר"ו ליישב הרמב"ם...". המגיה העביר קו ומחק את המילים "הגאון הגדול", ונשאר כתוב: "...ואמר אמ"ו הגאון הגדול מוהר"ר זרח נר"ו..." [מכאן שההגהות נעשו בידי רבי זרח עצמו; זאת בנוסף לדמיון הכתב שלפנינו לחתימת ידו הידועה לנו].
הגאון רבי זרח איידליץ (תפ"ה-תק"מ בערך), בעל "אור לישרים". מגדולי הרבנים ומרביצי התורה בעיר פראג בזמן ה"נודע ביהודה". דרשן ודיין. התמסר לחינוך בחורים והעמיד אלפי תלמידים, אותם הלהיב ללימוד התורה בשיטת לימודו המיוחדת והעמוקה, ורבים מהם צמחו להיות מגדולי התורה בדורם. על מצבתו נכתב כי הורה דעה לתלמידיו במשך ארבעים שנה באופן תדיר.
בצעירותו למד אצל רבי יהונתן אייבשיץ, שגידלו כבן בביתו, לאחר שהתייתם מאביו. רבי זרח כותב על כך בהספדו על רבי יהונתן אייבשיץ. הוא מספר כי היה תלמיד חביב ואהוב לרבו יותר משאר התלמידים וכי גם הוא החזיר לרבו אהבה: "...ובודאי אני אהבתיו הרבה מאד, יותר משאר תלמידיו...". לימים נתעלה והיה דרשן ומוכיח לרבים בבתי הכנסיות השונים שבעיר פראג, ודרשותיו עשו רושם רב, עד כדי שרב העיר בעל "נודע ביהודה" ושאר חכמי העיר היו באים להאזין לדרשותיו המלהיבות, שנאמרו תוך גילויי גאונות מפליאה. הנודע ביהודה כתב בהסכמה לספר דרשותיו "אור לישרים" (פראג, תקמ"ה): "כבוד המנוח הרב הגאון המפורסם מוהר"ר זרח איידליץ זצ"ל, אשר כל ימיו לימד תורה ברבים בחריפות ובקיאות, והעמיד תלמידים הרבה כנודע ומפורסם, ומלבד שהיה חריף גדול ושנון בלימוד הלכה... עוד היה חכים טובא בדברי אגדה ותוכחת מוסר, כאשר דרש פעמים רבות בבתי כנסיות שבקהילתנו, ואנא שמענא מפיו דברים מתוקים ונכנסים בלב השומע להלהיב הלבבות ביראת שמים". בסיום דבריו כותב שם ה"נודע ביהודה": "כי בודאי הקורא בדרושים הללו יתן אל לבו יראת בוראו, ויתגבר כארי לשוב בתשובה שלימה".
בהקדמת הספר הנ"ל, כותב בנו רבי משה כי נותרו מאביו חידושים על הרבה מסוגיות הש"ס. רובם של חידושים אלו אבדו בתהום הנשיה במשך השנים, ומעט מזעיר מהם נדפסו בשנים האחרונות בבמות שונות ובספר "חידושי רבי זרח איידליץ – על מסכת ביצה" (ירושלים, תש"ך). לפנינו שריד בלתי-ידוע, מתורתו של אותו גאון גדול, מחברי בית דינו של ה"נודע ביהודה", ואחד מגדולי תלמידיו של רבי יהונתן אייבשיץ.
[2] דף (3 עמ' כתובים). 35.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. בלאי וכתמים.