מכתב בכתב ידו וחתימתו של "הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין. ירושלים, [כסלו] תר"צ [1929].
נכתב אל המיועד להיות חתנו, רבי יוסף שלום אלישיב [שנשא את בתו חיה בחודש אדר תר"צ]. רוב המכתב עוסק בדברי תורה. בפתיחת המכתב כותב לו ר' אריה בחיבה רבה ובלשון מליצית: "כבוד אור עיני מחמד לבי ונפשי מר ש"י עולמות שליט"א" [ש"י הם ראשי תיבות שמו "יוסף שלום", אך יש כאן רמז למושג הקבלי "ש"י עולמות", שהקב"ה עתיד להנחיל לכל צדיק בעוה"ב]. גם חתימת המכתב מסתיימת בלשונות חיבה מליציות: "בכל רגשי כבוד ואהבה רבה, ורבנן אמרי אהבת עולם – המיול"ח [המיועד להיות חותנך] ארי' לוין".
"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין (תרמ"ה-תשכ"ט), גדול בתורה ובמעשים טובים. תלמיד ישיבות ליטא: הלוסק, סלוצק, וולוז'ין, וישיבת תורת חיים בירושלים. תלמיד חביב ומקורב לגדולי דורו: רבי רפאל שפירא מוולוז'ין, רבי חיים ברלין, רבי שלמה אלישוב בעל ה"לשם", רבי ברוך בער ליבוביץ, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, גיסו רבי צבי פסח פראנק ורבי יצחק זאב סולובייצ'יק הרב מבריסק. עלה לירושלים בבחרותו ונשא את נכדת הראב"ד רבי חיים יעקב שפירא. כיהן בתפקיד מנהל רוחני ומפקח ב"תלמוד תורה עץ חיים". נודע במסירותו למעשי חסד, ועם ביקוריו בבתי הסוהר של ממשלת המנדט, נתמנה לתפקיד "רב האסירים". כל אחד ואחד מצא אצלו אוזן קשבת למצוקותיו ושמחותיו, והיה גומל חסדים בגופו כל ימיו. זכה לבנים וחתנים גדולי תורה מפורסמים. חביבות מיוחדת היתה לו לחתנו הגאון המתמיד רבי יוסף שלום אלישיב, נכד רבו המובהק בעל ה"לשם".
דף כפול. 20.5 ס"מ. 2 עמ' כתובים, כ-31 שורות בכתב ידו (הפניני) וחתימתו. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים קלים.

מכתב ארוך (כ-52 שורות) בכתב ידו וחתימתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך. [ירושלים, כסלו תשי"ב 1951].
נשלח אל ידידו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב – "לידידי עוז הרב הגאון האמיתי מוהרי"ש אלישאוו שליט"א". המכתב פותח בברכות לרגל נישואיה של בתו הגדולה, עם הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א: "הנני לברך אותו ברכת מז"ט [מזל טוב] מחתונת בתו תחי'[ה] עב"ג [עם בן גילה] הגדול בתו"י [בתורה ויראה] שליט"א, ובכל לו"נ [לב ונפש] אברכהו שיזכהו ד' לראות רוב אושר ונחת מהם ומכל יו"ח [יוצאי חלציו] שיחיו".
עיקרו של המכתב הוא משא ומתן בדברי תורה בעניני תרומות ומעשרות, הגרש"ז מודה לו על כך שעיין בספרו "מעדני ארץ" ואף שלח לו הערות בענינים אלו: "...אודנו בכל לב ע"ז שנעתר לבקשתי והאיר את עיני בדבריו הישרים והמחוכמים, ומ"מ [ומכל מקום] אמצא לנכון להעיר ע"ז דברים אחדים...".
בסיום המכתב הוא חוזר ומודה לו, ומבקש מהגרי"ש "בעתותיו הפנויות יוסף לעיין בספרי ולהעיר לי, אם בע"פ ואם בכתב". בשולי המכתב כותב לו הגרש"ז שהוא חש בושה מהתשלום ששלח לו הגרי"ש בעד הספר "מעדני ארץ", ומכיון שהוא יודע שהגרי"ש לא יקבל את הכסף בחזרה, לכן הוא שולח לו רק עודף, ובהמשך הוא ידבר אתו פנים אל פנים בענין: "שהרגשתי קצת כיסופא מהכסף ששלח לי, אך מכיון שנכשלתי פעם בכעין זה כששלחתי הכל חזרה, לכן אינני עושה כן, אך פא"פ אדבר בו, ומ"מ שולח אני חזרה את הטפל המרובה על העיקר שהוא רק שתי ל"י ולא יותר".
הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן אויערבך (תר"ע-תשנ"ה), ראש ישיבת "קול תורה" ומגדולי הפוסקים. בצעירותו היה רבי שלמה זלמן מבני ביתו של הגאון רבי זליג ראובן בענגיס גאב"ד העדה החרדית, שם התיידד והכיר את רעו הגרי"ש אלישיב (תר"ע-תשע"ב), שהיה אף הוא מתלמידי הרב בענגיס ומבאי ביתו הקבועים. הגאון הישיש טיפח והחשיב ביותר את שני הצורבים הצעירים, והיה רגיל לומר כי הם עתידים להיות פוסקי הדור. ברבות הימים אכן הפך רבי שלמה זלמן לאחד מגדולי הפוסקים ולסמכות ראשונה במעלה במספר תחומים הלכתיים, כגון בנושאי רפואה והלכה. בנועם הליכותיו ועדינותו היה נערץ על כל חוגי היהדות האורתודוכסית, והדבר התבטא בין היתר בהלוויתו, בה השתתפו לפי ההערכות כשלוש מאות אלף אנשים.
קשריו של הגרש"ז אויערבאך עם הגרי"ש אלישיב נמשכו במשך תקופה של כשישים שנה, ובהזדמנויות רבות היו נועדים יחד לדון ולהכריע בשאלות הלכתיות ובעניני ציבור העומדים על הפרק. כמה שנים לאחר כתיבת מכתב זה הפכו הגרש"ז והגרי"ש למחותנים, כאשר בנו הגאון רבי עזריאל אויערבך שליט"א נשא את בתו [החמישית] של הגרי"ש אלישיב.
[1] דף, כתוב משני צידיו. 25 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול ומעט בלאי.
נדפס ב"ישורון", כח, עמ' שכז-שכח, וראה שם התכתבויות נוספות משנת תשי"ב.

דף בכתב-יד, מכתב קריאה לעזרה מטעם חכמי קהילת אזמיר שבתורכיה, לאחר השריפה הגדולה שפקדה את העיר, מופנה אל קהילת אנקונה שבאיטליה, בחתימות ידם של רבי יהושע אברהם יהודה, רבי יהושע אברהם קריספין ורבי חיים פאלאג'י, ועם חותמתו של ה"חכם באשי" רבי רפאל פנחס יהושע די שיגורה. אזמיר, חודש טבת [תר"ב 1841].
מכתב קריאה לעזרה שנכתב בעקבות השריפה הגדולה שפרצה באזמיר בליל י"א לחודש אב תר"א. שריפה זו נודעה לדורות כשריפה שבה איבד רבי חיים פאלאג'י עשרות כתבי-יד של חיבוריו, שעלו באש.
בראש המכתב מתארים חכמי אזמיר את מצבה הקשה של העיר בעקבות "הרעה הגדולה אשר נהייתה בקרב מחנינו מהשריפה אשר שרף ה'...". הם מתארים בעיקר את חורבנם של בתי הכנסת, שהיו לדבריהם המפוארים ביותר בכל ערי טורקיה, את התפילות החטופות שמתארגנות בפינות שונות ברחבי העיר ואת המכשולות הנגרמים מכך: "כי בצרה גדולה אנחנו ואש תוקד בקרבינו מראות ברע, כי הבתי כנסיות הם חרבות ושממות, כי כל הרואה את הכתלים עינו מקור דמעה כחרבן בית המקדש, כי לא היו בכל ערי טורקיאה כמו הבתי כנסיות של העיר הזאת בצביונן ובקומתן, ועתה עם בני ישראל מתפללים תפילות חטופות בכל פיאות בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים] וגם צר לנו מאד כי בשבתות יש מהם שפוגעים הוצאה מרשות לרשות ושאר ענייני חילול שבת שנעשים בלתי כונה כי לכל העם בשגגה מחמת הליכתם למקומות רחוקים להתפלל". הם מספרים כי ספרי התורה, שהיו אמורים להיות מונחים בכבוד בבתי הכנסיות, פוזרו בשלושים מקומות ברחבי העיר בכדי שיוכלו לקרוא בהם בציבור, והדבר גורם ביזיון לספרי התורה. מסיבה זו הם פונים ומבקשים נדבה לבניית בתי הכנסת מחדש, ומפרטים את בתי הכנסת שחרבו בשריפה: "וה'ן בעון נשרפו שבעה בתי כנסיות גדולים ביותר ושנים קטנים ואלה שמותם כאשר הם כתובים מנגד". בשולי הדף נכתב פירוט בתי הכנסת שנשרפו: "ק"ק אלגאזי תובב"א", "ק"ק תלמוד תורה ת"ו שתי קהילות", "ק"ק אורחים ת"ו", "ק"ק עץ החיים ת"ו שתי קהילות", "ק"ק פירטוגאל ת"ו", "ק"ק גברת ת"ו", "ק"ק בקור חולים ת"ו".
לדבריהם, נדרש סכום של לפחות "חמשים אלף אריות לכל בית הכנסת אחד לאחד", וזאת אף אם לא ייבנו בפאר והדר כפי שהיו מקודם. עוד כותבים חכמי אזמיר כי עשירי וגבירי העיר לא יכולים לעזור בבניית בתי הכנסת, שכן גם הם נפגעו בשריפה: "גם כי יחידי העיר הלזו יחד עשיר ואביון כלם נלקו בשריפה זאת ואין ידם משגת".
בשולי הקטע הראשון מופיעות חתימותיהם של רבי יהושע אברהם יהודה ושל רבי יהושע אברהם קריספין. לאחר מכן מופיע קטע המלצה נוסף, שבו מצטרפים לבקשה ה"חכם באשי" רבי פנחס די שיגורה ורבי חיים פאלאג'י, המברכים את התורמים כי "מאת ה' תהיה משכורתם שלימה זהב וכסף על אחת כמה וכמה...". בשולי קטע זה מופיעה חתימת ידו של רבי חיים פאלאג'י ולצדה החותמת: "בינדיאי פנחס מורינו חכם באשי איזמיר וטיבאביאה (=ואגפיה) חאלה" - חותמתו של רבי רפאל פנחס די שיגורה - הפרד"ס.
המכתב קופל ונשלח בדואר, בעברו השני רישום כתובת בעברית ובאיטלקית: "למעלת גזברי ופרנסי ק"ק אנקונה...", עם חותמות דואר.
החותם הראשון: רבי יהושע אברהם יהודה (תקל"ב-תר"ט) בעל 'עבודת משא' (שאלוניקי תר"ו) "אב בית דין וראש מתיבתא בקהילת קודש אזמיר", עלה לארץ ישראל, חי בירושלים כשלוש שנים ונפטר בה בשנת תר"ט. מחכמי אזמיר. בין תפקידיו היה ממונה על מיסי הקהילה, ועל כן חיבר ספר הלכתי על תקנות המיסים של העיר אזמיר. בהקדמה לספרו "עבודת משא" מספר כי בשריפה שפקדה את אזמיר נשרפו כל חיבוריו מלבד חיבור זה שהיה אתו בעת השריפה, בשהותו אז בכפר הסמוך וכתב היד היה אתו: "...דאיתעביד ביה ניסא דלא איתייהיבת לקידא... כי ביום השריפה... אשר שרף ה' ובנחלתו התעבר, רובי תורתי שמה שיבר, כולהו תנויי קצת חידושים על הרמב"ם ז"ל ומילי דדרשה לחדש בה דבר, וקצת לקוטים מימי חורפי היוצא מן המחובר, הכל היה למאכולת אש שמה קיבר, חבל על דאבדין... כאילו מת ועבר. לולי ה' צבא-ות הותיר לנו שריד למופת ולאות, כי דברי אלה היו אתי במחיצתי, בהיותי בכפר בקרב ביתי, שם נמצאו ושם היו כתבי הקדש מצילין... דברי אלה אשר טפחתי וריביתי אשר אספתי באומרי'ם מפי סופרים ומפי ספרים, המה נמלטו מן הדליקה, כי שאר כל הסכמות עירנו... שליט בהו זיקוקין די נורא וביעורא, ולא נותר מהן אות אחת... זה לבדו רצה הקב"ה להצלה...".
החותם השני: רבי יהושע אברהם קריספין (נולד לפני תקמ"ה-נפטר תרט"ו) בעל "וישב אברהם" ו"אברהם במחזה". בהספד עליו (חלקם בחיים, דרוש ז' להספד) כתב עליו רבי חיים פאלאג'י: "זה לי עשרים שנה שהיה טוב שכן קרוב והיינו מתפללים במעון הזה ערבית בכל לילה ולילה וגם היינו עומדים בבית ה' בלילות בישיבתינו ולא נפל בינינו שום הקפדה ושם הפרש אלא כאיש אחד חברים...".
החותם השלישי (בחותמת): ה"חכם באשי" רבי יהושע רפאל פנחס (מורינו) די שיגורה - הפרד"ס, בעל 'אות היא לעולם', 'אות הברית' ו'אות לישועה'. רבי חיים פאלאג'י היה תלמיד-חבר שלו, והם למדו יחדיו בישיבת "בית יעקב רבי" אצל בעל ה"חקרי לב" (סבו של רבי חיים). לאחר פטירת הפרד"ס מילא את מקומו רבי חיים פאלאג'י כרבה של אזמיר. בהספד שנשא עליו מספר רבי חיים: "נער הייתי גם זקנתי תמיד הייתי מסתופף בצילו חמדתי וישבתי ימים ולילות...". בספר כף החיים (סימן כט, אות ג' דף ריד) כותב עליו: "כי אזכרה ימים מקדם שהיה לנו ישיבה במדרשו של רבי... למעלה מעשרים שנה בהילוך אחד בכל שבת ושבת בצוותא חדא עם מוה"ר החסיד הפרד"ס זיע"א דהוא היה ראש ישיבה...". ובמקום אחר כותב עליו: "דבימינו זכינו לראות למוה"ר החסיד מר שארינו הפרד"ס זלה"ה, דכל ימיו דלא זזה ידי מתוך ידו, שבתו וקימתו היה בוכה ומתאנח על ירוש'[לים] וביהמ"ק וקיבוץ גליות...", ומוסיף כי בעיניו ראה שהיה בעל רוח הקודש (לוח ארז, סדר אליהו רבא, פרק ד דף ז, ע"ב).
בספרו 'אות לישועה' נדפסה דרשה לחנוכת בית כנסת של קהילת 'ביקור חולים' באזמיר, שנבנה מחדש לאחר השריפה המדוברת: "דרוש לחינוך בהכ"נ - דרוש שדרשתי אותו בק"ק בק"ח [ביקור חולים]... לכבוד חינוך הבית אשר בנוהו אותו מחדש בנין משובח ומפואר... והיה זה בחודש אלול מש'[נת] התר"ג" (דף קנו/2-קסד/1), שם כותב "על השמחה אשר שמחים כל עם הקהל הי"ו... על אשר הגדיל לעשות עמנו, שכנגד הצע'ר הגבוה אשר עבר עלינו ע"י השריפה הגדולה אשר שרף ה' מכל הב"כ [הבתי כנסיות] וכמה בתי מדרשות מלאים ספרי הקדש אין מספר לתפ"ץ [לא תקום פעמיים צרה], ותהי זאת נחמתינו דעין רואה שכבר התחילו הב"כ [הבתי כנסיות] להבנות, מה שלא ראו אבותינו מימי עולם... מזה שנים רבות אבותינו ספרו לנו דבשנת התקל"ב היה היה שרפה גדולה בעיר רח"ל ונשרפו ג"כ כל הב"כ [הבתי כנסיות] ולא יצא מיד אנשים אותו הדור אשר נמצאו בשריפתן לחזור ולבנותם כבתחילה... ולא יצא מידם עד אחר עובר כמה שנים כידוע...".
החותם הרביעי: הגאון רבי חיים פאלאג'י - החבי"ף (תקמ"ח-תרכ"ח). חכם מופלג בנגלה ובנסתר, רבה של אזמיר ומגאוני דורו המפורסמים. חיבר שבעים ושניים ספרים (כמניין שמו "חיים"), בהלכה, אגדה ומוסר. תלמידו המובהק של סבו אבי-אמו הגאון הנודע רבי רפאל יוסף חזן בעל "חקרי לב" (הרב היר"ח). בספריו מביא רבי חיים דברים רבים בשם סבו זה ובשם אביו הגאון רבי יעקב פאלאג'י. כשמלאו לרבי חיים כ"ה שנה, הכתירו סבו ה"חקרי לב" בסמיכת חכמים להורות ולדון, בנוכחות כל הקהילה שהתאספה בבית הכנסת, כשהוא עוטף אותו ב"איצטלא דרבנן" - גלימת שרד מיוחדת, שקנה לו מכספו לרגל עיטורו בתואר "החכם השלם".
עם השנים עלה במעלות הרבנות, ומהתואר "החכם השלם" הגיע רבי חיים למשרת "הרב הכולל" כראש בית הדין באזמיר, וקיבל את הכרת השלטונות התורכיים למשרת ה"חכם באשי". חכמתו העצומה וגדלותו בתורה היתה הסיבה לקבלת רבי חיים פאלאג'י לרב ראשי בעירו. הקהילה היהודית באזמיר היתה מורכבת באותם ימים מ"קהלים" שונים, כשלכל אחד מהם מנהגים שונים ורבנים אחרים, ורק לרבי חיים היתה סמכות מכרעת, ופסקיו ודעתו התקבלו על כל ה"קהלים" השונים בעיר. סמכותו ההלכתית חרגה מגבולות מקומו והוא נודע כאיש הלכה ופוסק בכל רחבי העולם, והיה משיב תשובות לאלפים מכל תפוצות תבל, ואף מחוץ לגבולות האימפריה העות'מאנית, כגון לפולין וגרמניה ולקהילות צפון אפריקה.
רבי חיים היה מן המחברים הפוריים ביותר. כתיבתו התפרסה על כל מקצועות התורה. הוא כתב ספרים לרוב בהלכה ובאגדה, בפירוש התלמוד ובפסק ההלכה, בדרושים ואגדות חז"ל, ועוד. בעת פרוץ השריפה המדוברת בשנת תר"א, כבר היו באמתחתו עשרות כתבי-יד של חיבורים, עליהם עמל מאז נעוריו. במהלך השריפה נשרפו 54 מחיבוריו. אחד מתלמידיו, רבי יצחק ישורון, קפץ אל האש והצליח להציל 14 חיבורים. אחד מהם היה הספר 'חיים לראש' על הגדה של פסח. ספר זה היה הספר הראשון שהדפיס רבי חיים לאחר השריפה, ובהקדמה לספר מתאר בהרחבה את החיבורים שאבדו לו: "ומה' יצא הדבר דקראתי בשם חיים לראש, והוא דזה יצא ראשונה אל מזבח הדפוס מהחיבורים אשר הציל לנו מהשריפה אשר שרף ה' בליל י"א לחדש שנחרב בו הבית (חודש אב) שנת התר"א לתפ"ץ [לא תקום פעמים צרה]. והן בעון, באותה לילה נשרף רובי תורתי אשר טפחתי וריביתי את עוניי ואת יגיע כפי, חיבור נפלא על כל ד' ש"ע ושו"ת על ס' ד' טורים לאלפים ורבבות ואר"ש שיטה על ים התלמוד בכמה מסכתות בעיון נמרץ, חידושי הלכות מתחילתן ועד סופן וחידושי אגדות על בבלי ועל ירושלמי, והדרושים שדרשתי בקהל רב ושסידרתי לדרוש אותם, ופירוש על כל ארבע ועשרים בכמה אופנים, וספרי מוסר על שלשים ועל רבעים, וקונטרס על כללי הש"ס ועל כללי הפוסקים כמעט אין מחסור דבר, וכל שישנו בחיבורם על ס' החינוך ופי' על המדרש רבה ומדרש תנחומא ותנא דבי אליהו ואגדת בראשית וזכרונות על הזוה"ק ועל דיני ספר תורה, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בין הכל ד"ן [=54] אנכי, וכולם כאחד היו למאכולת אש, ויי לאזילא, ויי לאבידה שאינה חוזרת, אותיות פורחות מפני הדליקה...".
רבי חיים מתאר באותו מקום את האבל והצער הגדול שהיה לו לאחר שריפת החיבורים: "ובאותן הימים דעתי בל עמי מרוב צערי, ותדד שנתי מעיני, והייתי בוכה יומם ולילה איכה נהיית הרעה הגדולה הזאת, ועיני מקור דמעה, כי איככה אוכל וראיתי בהגיע תור לחזות בנועם פרק אחד או הלכה אחת או דיבור אחד, מגמר בעתיקא מה כתיב בה בספרי חיים, אבקשהו ולא נמצא, איזה מקום בינה, כאשר היתה באמנה, ולא תמצא באר"ש החיים, מכל הכתוב לחיים, כי חלף הלך וחבל על דאבדין ולא משתכחין, ועיני דאבה דאני אמרתי לריק יגעתי וכמעט אבד נצחי ותוחלתי ח"ו...".
(תיאורים ופרטים נוספים על השריפה והספרים שאבדו לו, מצויים גם בספריו האחרים שחיבר והדפיס בשנים שלאחר מכן).
על אף הטרגדיה הנוראה באבדן רוב כתביו, חזר ואזר כוחות מחודשים ושב לחבר מחדש חיבורים נוספים, ובין היתר אף שחזר מהזכרון כמה מהחיבורים שנשרפו. בספרים שהדפיס לאחר השריפה נהג להוסיף בשולי השער את מספרו הסידורי של הספר במניין חיבוריו. שמות ספריו רומזים בדרך כלל לשמו "חיים" בדרכים שונות ("נפש חיים", "חיים תחילה", "תורה וחיים", "חיים לראש", "חיים ושלום", "כף החיים", "ראה חיים", "הכתוב לחיים", "ימצא חיים", "ברכת מועדיך לחיים", "צוואה מחיים", "ארצות החיים", "צדקה לחיים", ועוד).
לפנינו תעודה היסטורית מהשריפה הגדולה באזמיר בשנת תר"א, עליה חתום בין היתר רבי חיים פאלאג'י, שאיבד בשריפה זו 54 מחיבוריו.
35 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני קיפול. קרע גדול עם חסרון בשולי הדף, ללא פגיעה בטקסט, משוקם במילוי נייר.