ששה תצלומים המתעדים ביקור של המופתי חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני בגרמניה. [גרמניה, 1943 בקירוב].
בתצלומים נראה אל-חוסייני, בלוויית כמה בכירים נאצים הלובשים מדים וכמה אנשי ממשל בלבוש אזרחי, במהלך סיור אשר נערך במחנה בגרמניה (כנראה, מחנה של "חזית העבודה" הגרמנית). בכמה מהתצלומים נראה מסדר שנערך לכבוד המבקרים במחנה.
התצלומים חתומים כולם בצדם האחורי בחותמת "Photo-Gerhards Trebbin", המעידה כי פותחו בעיר טרבין (Trebbin) שבגרמניה, ואפשר כי צולמו בסביבותיה.
תצלומים אלה אינם ידועים, ומתעדים ביקור לא מזוהה של אל-חוסייני בגרמניה. אמנם, לא הצלחנו לזהות בוודאות את המצולמים, אך הועלו השערות לפיהן בתצלומים מופיעים, בין היתר, הפוליטיקאי הקרואטי מילה בודאק (Mile Budak; חבר במפלגת האוסטאשה אשר היה שליח קרואטיה בגרמניה בשנים 1941-1943), הפוליטיקאי העיראקי רשיד עאלי אל-כילאני, פריץ גרובה (אשר היה שגריר גרמניה בעיראק, ובהמשך האחראי על ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני, וידוע בזכות קשריו עם אל-חוסייני ועם רשיד עאלי אל-כילאני בתקופת המרד של אל-כילאני בעיראק ובשנים שאחר-כך) והמשפטן האוסטרי ארתור זייס-אינקווארט.
חאג' מוחמד אמין אל-חוסייני (1974י-?י1895) כיהן כמופתי של ירושלים תחת השלטון הבריטי, בשנים 1921-1937, ונודע כאחד המנהיגים החשובים והמשפיעים ביותר של ערביי ארץ ישראל ושל התנועה הלאומית הפלשתינית.
אל-חוסייני נולד בירושלים למשפחה ערבית-פלשתינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות ביותר בעיר, אשר רבים מבניה כיהנו בתפקידי הנהגה דתיים ופוליטיים. אל-חוסייני למד בירושלים, בקהיר ובאיסטנבול, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא העות'מאני. לאחר שירותו הצבאי שב לירושלים ועסק, בין היתר, בגיוס מתנדבים למרד הערבי (מרד נגד האימפריה העות'מאנית אשר התקיים בשנים 1916-1918).
אל-חוסייני היה חבר במספר ארגונים ומועדונים ערביים בעלי גוון לאומני, ובמסגרת פעילותו בארגונים אלו היה מן המסיתים הראשיים לפרעות 1920, שהתרחשו בירושלים במהלך חגיגות נבי-מוסא, ובעקבות כך הפך לדמות נודעת בקרב הציבור הערבי. עם תום הפרעות הוציאו השלטונות הבריטים צו מעצר נגד אל-חוסייני ונגד עארף אל-עארף (עיתונאי אשר היה שותף בהסתה אשר הובילה לפרעות), והשניים ברחו לעבר-הירדן. בהיעדרם, נידונו לעשר שנות מאסר, אולם באותה שנה קיבלו חנינה מהנציב העליון הבריטי הרברט סמואל (בעקבות בקשות מצד כמה שיח'ים ונכבדים מעבר-הירדן).
בשנת 1921 מונה אל-חוסייני לתפקיד המופתי של העיר ירושלים, ובהמשך נבחר לכהן כראש המועצה המוסלמית העליונה. במסגרת תפקידים אלו פעל נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולחיזוק הלאומיות הפלשתינית, בתהליכים שהובילו, בין היתר, למאורעות תרפ"ט ולמרד הערבי הגדול (אל-חוסייני היה מיוזמי וממארגני המרד ונשיא הועד הערבי העליון).
בשנת 1937, לאחר שהבריטים הוציאו מחוץ לחוק את הועד הערבי העליון ופיזרו את המועצה המוסלמית העליונה, נמלט אל-חוסייני ללבנון, שם שהה כשנתיים, עד שעבר לעיראק. בעיראק חבר לפוליטיקאי רשיד עאלי אל-כילאני ותרם רבות לתכנון ולארגון המרד אשר הוביל אל-כילאני בשנת 1941. בעקבות המרד הקים אל-כילאני ממשלה פרו-נאצית אשר דרשה את גירושם של הבריטים מעיראק, אולם זו לא החזיקה מעמד זמן רב, ועם כישלון ההפיכה עזבו אל-חוסייני ואל-כילאני את עיראק. אל-חוסייני נסע תחילה לאיטליה הפשיסטית (שם אף נפגש עם מוסוליני), ואחר-כך לגרמניה הנאצית. אל-כילאני הגיע אף הוא לגרמניה.
קשריו של חאג' אמין אל-חוסייני עם הנאצים, אשר התחילו עוד לפני הגעתו לגרמניה, התהדקו במהלך שהותו שם: הוא קיים מגעים עם משרד החוץ הגרמני, עם צמרת האס-אס והגסטפו, ואף נפגש עם אדולף היטלר (לראשונה בנובמבר 1941). אחת משאיפותיו של אל-חוסייני היתה להביא לפרסום הצהרה גרמנית-איטלקית משותפת המכירה בעצמאות מדינות ערב ובאחדותן, וכן בזכותן של מדינות אלה לפעול לביטול הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אחת מתרומותיו המרכזיות למאמץ המלחמתי של הגרמנים במסגרת פעילותו לטובת מדינות ה"ציר" היתה גיוס לוחמים ל"דיוויזיית אס-אס הררית ה-13" (The 13th Waffen Mountain Division of the SS) בשנת 1943. דיוויזיה זו, המכונה "הנדשאר" (Handschar), הוקמה בידי הגרמנים בתחום קרואטיה שתחת שלטון מפלגת האוסטאשה הפרו-נאצית (שכללה אז את בוסניה והרצגובינה). מרבית המגויסים היו מקרב האוכלוסיה המוסלמית של בוסניה והרצגובינה, והגיוס נעשה בעידודו של אל-חוסייני אשר נשלח לשם במיוחד על-ידי השלטונות הגרמנים. נוסף על כך, הקים אל-חוסייני את "המכון הערבי לחקר השאלה היהודית" בברלין, מכון אשר הוקם במימון הגרמנים והיווה מקבילה ברלינאית ל"מכון לחקר בעיית היהודים" אשר פעל בפרנקפורט, ושמטרתו המוצהרת היתה גירוש היהודים משטחי גרמניה. בעקבות פעילויות אלו ואחרות נכלל אל-חוסייני בתום מלחמת העולם ברשימת "פושעי המלחמה" של "הוועדה היוגוסלבית לקביעת פשעי המלחמה של הכובשים ועוזריהם".
פרשת יחסיו של אל-חוסייני עם מדינות ה"ציר" נחקרה בידי רבים, ועודנה מעוררת שאלות. ישנם הרואים בשיתוף הפעולה עם הגרמנים שיקול פרגמטי של מנהיג אשר ביקש להשיג בעלת-ברית חזקה ותמיכה במטרות הלאומיות של הערבים, וישנם הקושרים את שיתוף הפעולה עם אהדתו למדיניות הגרמנית כלפי היהודים ולתוכנית "הפתרון הסופי", ואף לשאיפתו להרחיב את תכנית ההשמדה גם לארץ ישראל.
6 תצלומים, 9.5X6.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. מעט כתמים, קרעים וקמטים.

Schutz-Pass [דרכון-חסות], ניתן ל- (Schwarcz) Irene Homoki מטעם שגרירות שוודיה ב-22 בספטמבר 1944. גרמנית והונגרית.
לפנינו "דרכון-חסות" המעיד כי האוחז בו הוא בן חסותה של שוודיה. חתום בכתב ידו של השגריר השוודי Carl Ivan Danielsson, בשתי חותמות של שגרירות שוודיה בבודפשט, ובחתימה נוספת (חתימה זריזה ונטולת צורה ברורה) - חתימת ידו של ראול ולנברג.
פעולת שגרירות שוודיה בבודפשט למען היהודים החלה זמן קצר לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-1944. השגריר השוודי, דניאלסון, הנפיק דרכונים שוודיים זמניים ליהודים הונגרים שהיו בעלי קשרי משפחה או קשרי מסחר עם נתינים שוודים. ביולי 1944, לאחר שרבים מיהודי הונגריה נשלחו לאושוויץ, נשלח ראול ולנברג מטעם משרד החוץ השוודי לבודפשט לסייע להצלת היהודים אשר נותרו בעיר. השלטונות ההונגריים והגרמניים כיבדו לרוב את סמכות שגרירות שוודיה, ו-ולנברג הצליח להנפיק אלפי "דרכוני חסות" אשר הגנו על היהודים, על אף שלא היה להם תוקף חוקי. ולנברג לא הסתפק בהנפקת הדרכונים ופעל בדרכים נוספות להצלת יהודי הונגריה. בין היתר, הקים בתי מחסה ליהודים והפעיל לחצים שונים על בכירים במשטר הנאצי לעצירת משלוחי היהודים לאושוויץ. על-פי העדויות, אף נהג להגיע לתחנת הרכבת אשר בה רוכזו היהודים לקראת המשלוח לאושוויץ, בדרישה להוריד מהרכבת את האוחזים לכאורה ב"דרכוני חסות". ב-1966 הוכר ראול ולנברג בידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם.
דף 34 ס"מ. מצב בינוני. קמטים וסימני קיפול. קרעים בקוי הקפל ובשוליים. קו הקפל האנכי מחוזק בשתי פיסות נייר דבק (ישן). רישומים בעפרון בגב הדף.

לקט פריטים, בדפוס ובכתב יד, המתעדים את קורות הזוג וולף ורחל מוניץ (Munic) לאחר השואה. לינץ, ברלין, פרנקפורט, המילטון (קנדה) ומקומות נוספים. סוף שנות ה-40 עד ראשית שנות ה-70. אנגלית, יידיש, מעט גרמנית.
* פרקי זכרונות בכתב ידו של וולף מוניץ, ביידיש, המתעדים את השנים 1941-1948. כפי הנראה נכתבו סמוך לשנת 1948. [9] דף (22 עמ' כתובים). ייתכן וחסרים מספר דפים. 30 ס"מ בקירוב. כתמים וכתמי רטיבות. סימני קיפול, קרעים וקרעים חסרים (בעיקר בשוליים, עם נזק קל לטקסט). כתמי דיו (עם פגיעה בטקסט).
* שתי הצהרות בשבועה, מודפסות במכונות כתיבה וממולאות בכתב יד, המעידות על נישואי רחל ווולף מוניץ. הונפקו בחודש אפריל 1948, מטעם רשם האוכלוסין בלינץ. גרמנית.
* "כתובה דאירכסא" לנישואי זאב ורחל מוניץ (מודפסת בארמית, עם מילוי פרטים בכתב יד, בעברית). נחתמה ביום ג' כסלו תש"ט [1948], בעיר לינץ.
* תעודת-פליט על שם וולף מוניץ, מטעם ה-PCIRO (Preparatory Commission for the International Refugee Organization) - "הועדה המקדימה של ארגון הפליטים הבינלאומי". טופס ממולא במכונת כתיבה עם פרטיו, תמונתו ותמונות של טביעות האצבע של מוניץ. הונפקה בווגשייד/לינץ בשנת 1947. אנגלית.
* פנקס-פליט עבור רחל מוניץ. הונפק בשנת 1949 מטעם ה-"International Refugee Organizatin" - "ארגון הפליטים הבינלאומי", במחנה ווגשייד (Wegschied).
* כרטיס-מהגר לנוסע אנייה, על שם וולף מוניץ.
* שישה מכתבים בנושא שילומי פיצויים לרחל מוניץ מממשלת גרמניה. אנגלית.
* מכתב רשמי מטעם משרד השילומים הגרמני ("Amt für Wiedergutmachung"), המודיע על הרחבת השילומים לרחל מוניץ, בשנת 1966.
* מסמכים הנוגעים לתהליך האזרוח של הזוג מוניץ בקנדה והמשך חייהם, ביניהם: שתי תעודות אזרחות קנדיות (הונפקו בשנת 1955); שני דרכונים קנדיים; שבעה מכתבים מן השלטונות הקנדיים; פתקאות, ספחים ומסמכים שונים.
סה"כ כ-30 פריטים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב-בינוני. חותמות דיו וחתימות בכתב יד על רבים מהמסמכים הרשמיים.