אוסף פריטים מארכיונה של שחקנית התיאטרון חנה רובינא. שנות ה-30 עד 1975 בקירוב.
חנה רוֹבִינָא (-1980?1888), שחקנית תיאטרון ישראלית אשר זכתה לכינוי "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי", כלת פרס ישראל בתחום התיאטרון (1956).
רובינא נולדה בעיירה ברזינו (Byerazino, מחוז מינסק באימפריה הרוסית. כיום בלארוס). מגיל צעיר גילתה עניין בתיאטרון ובמשחק, אך ייעדה את עצמה להיות גננת ולמדה בקורס לגננות עבריות בניהולו של יחיאל היילפרין בורשה. שם, באמצעות היילפרין, פגשה את במאי התיאטרון נחום צמח, והצטרפה לקבוצת "הבימה העברית" בניהולו. פעילותה של קבוצת התיאטרון של צמח נפסקה, וחודשה בשנת 1917 כשייסד, יחד עם חנה רובינא ומנחם גנסין, את תיאטרון "הבימה" במוסקבה. בשנת 1928 עלתה רובינא לארץ ישראל יחד עם שחקני תיאטרון "הבימה" ומהר מאוד הפכה לסמל "הבימה" ולסמל התיאטרון העברי בכלל. יותר מכל היתה מזוהה עם דמותה של לאה'לה במחזה "הדיבוק". רובינא זכתה להוקרה והיתה לדמות נערצת בארץ. היא הקדישה את חייה לתיאטרון ושיחקה על הבמה כמעט עד יום מותה.
האוסף שלפנינו כולל מסמכים אישיים של חנה רובינא ומכתבים שנשלחו אליה.
מכתבים שנשלחו אל חנה רובינא:
1. מכתב בן שלושה עמודים, בכתב-ידה וחתימתה של המשוררת אלזה לסקר-שילר. ירושלים, נובמבר 1941. גרמנית. כתוב בעפרון.
"שחקנית נכבדה גדולה, הייתי מופתעת שאת לא השבת לי בעצמך אלא בדרך אגב; כיוון שאני מכירה את גברת ברנדשטטר רק באופן שטחי ואת הודעת שלא תבואי להרצאה. אני משערת שהיתה טעות, לאחר ההזמנות הרבות שמסרת לי לאחר מכן... אנא, איני רוצה להרבות מילים בעניינים אלה. הייתי מבקשת שלווה בבדידות בבית ולכן אני נשארת לעצמי... הוזמנתי לפרופסור דב לב קסטנברג, להרצות שם בראשית דצמבר בביתו. שמחתי שאת ואדון מסקין ואחרים הקשבתם. אבל איני תופסת את הצורה שבה מסקין, שאותו אני מכבדת מאד, וכל האמנים החשובים, התעלמו ממני פתאום". המכתב חתום: "אלזה לסקר שילר שלך, אדונה היפה".
בעמוד הראשון הוסיפה לסקר-שילר, בעפרון סגול, ציור קטן של פרחים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, וכן דף מודפס עם תרגום המכתב לעברית.
2. מכתב מאת הנציב העליון ארתור ווקופ, בו הוא מביע את תנחומיו על מות שחקן "הבימה" יעקב אביטל. מודפס על נייר מכתבים רשמי של ארמון הנציב (Government House) וחתום בחתימת-ידו של ווקופ. ירושלים, יוני 1937.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב.
3. מכתב בכתב-יד מאת המשורר אלכסנדר פן, [1932?]. רוסית.
מכתב מעניין, בן שבעה עמודים, בו מעביר פן ביקורת חריפה על ההצגה "האוצר" אשר הוצגה באותם ימים בתיאטרון "הבימה", על "חוג ידידי הבימה" ושליטתו בתיאטרון, ועל תיאטרון "הבימה" בכלל אשר בנסיון לרצות את חוג הידידים מפיק הצגות אשר לא עומדות בסטנדרטים אמנותיים גבוהים.
המשורר אלכסנדר פן (1906-1972) היה אבי בתה של רובינא, הזמרת אילנה רובינא.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב.
4. מכתב מודפס מאת יחיאל היילפרין, חתום בחתימת-ידו. נשלח מ"בית מדרש לגננות" בתל-אביב, ספטמבר 1940.
במכתב מבקש היילפרין מרובינא לסייע לבנו, אוריאל (יונתן רטוש), ולדאוג כי יועסק בתיאטרון "הבימה" בתור מתרגם. "אם לא שכחת עדיין את התקופה של ימי נעוריך הקדומים, את התקופה של 'לפני היות האדם', של ' לפני היות הבימה' ולפני היות חנה ראווינא הארטיסטית המפוארת - לא שכחת ודאי עדיין גם את מורך הזקן, אשר נזדקן עכשו לגמרי, וכחותיו נתדלדלו והנהו עכשיו בבחינת 'יהודי חלוש'. ואם תזכרי בכל אלה תזכרי ודאי כי ילד קטן היה לי ושמו אורירי... והנה אורירי זה גדל והיה כבר ל'אוריאל', והוא עכשו כבר כבן שלשים, והוא ברוך אלהים, בעל כשרונות ספרותים שאינם מוטלים בספק, סברותיו חריפות, רעיונותיו - חצים שנונים וסגנונו - סגנון משופר של סופר בחסד עליון, וחבריו, מאנשי הספרות הצעירה, מנבאים לו עתידות... הכל טוב ויפה... אבל דבר אחד הוא חסר - מקור פרנסה לו ולאשתו...".
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב.
5. מכתב בכתב-יד מאת הצייר מנחם שמי (שמיט). נכתב על-גבי אגרת אוויר. [איטליה, 1944]. חתום: "שמיט".
במכתב זה, אשר נשלח בעת ששירת בצבא הבריטי, מספר שמי מעט על שהותו באיטליה [פלוגתו אשר פעלה קודם לכן בסואץ ובבנגאזי, הועברה לאיטליה בשנת 1944] ועל געגועיו לרובינא: "עוד נשוב, עוד נתראה ועוד נשב ב'כסית' ביחד... ואולי עוד אעבוד על הצגה יחד אתך. ואני כבר נמאסתי לעצמי בתור חייל. זהו פרדוקס שנמשך קצת יותר מדי. רוצה פשוט הביתה ומתגעגע כמו תינוק. איטליה יפה. לא לחינם שרו עליה שירים. ועכשיו היא גם עצובה ודוויה..".
6. מכתב קצר בכתב-ידו וחתימתו של אברהם שלונסקי - הזמה לארוחת ערב ב"כסית".
מסמכים אישיים של חנה רבינא:
7. תעודת זהות (Government of Palestine, Identity Card), עם תצלום של רובינא. פגומה.
8. דף פרסום להצגת "הדיבוק" של תיאטרון "הבימה" ב-Carltheater שבוינה. וינה, 1926. גרמנית.
באותה עת הופיעו שחקני תיאטרון "הבימה" ברחבי אירופה. שנתיים לאחר-מכן עלו חברי התיאטרון לארץ ישראל.
9. תצלום-דיוקן של חיים ויצמן, עם הקדשה חתומה בכתב-ידו לחנה רובינא: "To Chana Rovina, affectionately Ch. Weizmann " (ההקדשה מחוקה מעט).
10. תצלום-דיוקן של חנה רובינא, חתום בידיה בעברית ובאנגלית.
11. תצלום של חנה רובינא על במת התיאטרון.
12. מכתב קצר בכתב-ידה של רובינא לראש עיריית ירושלים, מרדכי איש-שלום, בו היא מתנצלת על שנבצר ממנה מלהגיע לטקס הנחת אבן הפינה לתיאטרון ירושלים, [1964]. אינו חתום.
13. "תולדות חיי בקיצור נמרץ", שני עמודים בכתב-ידה של רובינא, בהם היא מתארת את קורות חייה והישגיה המקצועיים. פברואר 1975.
· מצורף: מכתב באנגלית, חתום: אליזבת (Elizabeth).
סה"כ 14 פריטים. גודל ומצב משתנים.
מקור: אוסף שלמה שבא.

מכתב בכתב-יד מאת מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ') ומרדכי בן-עמי, כתוב על גבי גלויה עם תצלום של השניים. ממוען אל אלחנן ליב לוינסקי (הגלויה ממוענת אל J. A. Gutmann ביפו). ז'נבה, 1907.
גלויה עם תצלום של מנדלי מוכר ספרים ומרדכי בן-עמי באודסה. בצדה השני מכתב קצר אשר כתבו השניים לידידם, אלחנן ליב לוינסקי (חתום בידי שניהם): "לעווינסקי מחמדנו! / יינך, יין-כרמל, השתא, [א]וי, לנו אין! / אבל טובים לנו דודיך מיין / ולאור אהבתנו / הרי לך תמונותינו".
הגלויה חתומה בחותמתו של מרדכי בן-עמי (עם כתובתו בז'נבה).
אלחנן ליב לוינסקי (1858-1910) היה סופר ומו"ל, מראשוני "חובבי ציון" ברוסיה, מנהל סניף "כרמל ארץ ישראל" באודסה.
14X9 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים וקמטים. קרעים קלים. קילופים בנייר, חלקם עם פגיעה בטקסט.
מקור: אוסף שלמה שבא.

1. מכתב בכתב-ידו וחתימתו של שאול טשרניחובסקי, בנושא שירו "אמנון ותמר". היידלברג (גרמניה), [1899-1903 בקירוב]. עברית ומעט רוסית.
המכתב ממוען אל "יקירי יוסף" [כפי הנראה, ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר; עורך עיתון "השלח" בשנים 1903-1927]. טשרניחובסקי כותב על שירו "אמנון ותמר", ובפרט על בחירת שם השיר, ומשיב על הערות שקיבל בנוגע לתוכנו.
"הייתי שולח לך עוד הפעם את השיר אך בשנוי השם כי מוצא אני שהוא יותר מתאים לרוח עמנו. 'אמנון ותמר' הם 'רומאו ויולאטה' שלנו... אין לך שם לפרח, שם שגור בפי העמים... רוב בני ישראל אינם קוראים כלל שמות לפרחים, יושבי רוסיה קוראים... בשמות הרוסים והיה 'אמנון ותמר' עולה יפה תחת יוחנן ומרים או אִיוַן דַ מַרְיַה הנודעים להם היטב...".
שאול טשרניחובסקי (1875-1943) - רופא, משורר ומתרגם; מגדולי המשוררים העבריים. בשנים 1906-1899 למד רפואה באוניברסיטת היידלברג וסיים את לימודיו בלוזאן שבשוויץ. מעת סיום לימודיו ועד סוף ימיו שילב את עבודתו כרופא עם עבודתו כמשורר. לאחר סיום לימודיו עבד כרופא באוקראינה. בשנת 1910 עבר לסט. פטרסבורג ופתח שם מרפאה ובשנת 1919 עבר לאודסה. בשנת 1931 עלה לארץ ישראל והשתקע בה לצמיתות.
שירו של טשרניחובסקי "אמנון ותמר", אותו כתב במהלך שהותו בהיידלברג, הנו תרגום של אגדה רוסית בשם "איוון ומריה". האגדה מספרת על אח ואחות אשר הופרדו בילדותם ובבגרותם התאהבו ונישאו מבלי לדעת על קרבתם. לאחר שנודע להם שהם אחים, ניצלו השניים מייסוריהם בהפכם לפרח אחד. בעקבות אגדה זו, הצמח Viola tricolor (סֶגֶל שְׁלָשׁ גּוֹנִי) זכה ברוסית לכינוי "איוון ומריה". בתרגומו, טשרניחובסקי נתן לגיבורי האגדה את השמות העבריים אמנון ותמר - וכך גם קבע את שמו העברי של הצמח.
[1] דף, כתוב משני צדיו. 18 ס"מ. מצב טוב. קו קפל אופקי.
2. גלויה עם מכתב קצר בכתב-ידו וחתימתו של שאול טשרניחובסקי, ממוענת אל הסופר והעורך אריה ליב סמיאטיצקי בהוצאת "אמנות" בתל-אביב. לונדון, 1930.
14X9 ס"מ. מצב טוב. נקבי תיוק. מעט כתמים וקמטים.
מקור: אוסף שלמה שבא.

ש"י עגנון, מכתב בכתב-יד, ממוען אל גיסו, משה מרקס. חתום: ש"י טשאטשקיס. [1921 בקירוב].
במכתב מודיע עגנון לגיסו על ספרים שבכוונתו לשלוח לו ועל ספרים שבכוונתו לקנות, וכן מבקש ממרקס שישלח לו כמה מספריו, אשר שמורים אצלו, לדירתו החדשה "שבהומבורג אצל פרנקפורט" [עגנון עבר לבאד הומבורג שבגרמניה בשנת 1921, לאחר הולדת בתו הבכורה]. בסוף המכתב מוסר עגנון דרישות שלום לשניים מידידיו - הד"ר אלישברג [אהרן אליאשברג, מנהל הוצאת הספרים "יודישער פרלאג"], ו"החכם המפואר, יפה פרי תואר, ראש ליודעי ספרים... כבוד רב אלכסנדר" [כפי הנראה, ההיסטוריון, הביבליוגרף והספרן אלכסנדר מרקס, אחיו של משה]. לבסוף מבקש להודיעו "אם מר גרשום שלום בברלין ואיה מקום כבודו".
משה מרקס (1885-1973) היה ביבליוגרף וספרן יהודי, ממייסדי אגודת Soncino Gesellschaft. אחותו, אסתר, היתה רעייתו של עגנון.
[1] דף, 21 ס"מ. מצב טוב. קו קפל אופקי וקמטים. קרעים בשולי קו הקפל ומספר קרעים קלים נוספים. קרע בראש המכתב (עם פגיעה בטקסט). כתמים.
מקור: אוסף שלמה שבא.

והיה העקוב למישור, חִבְרו והעלו על הכתב ש"י עגנון, בהוצאת י. ח. ברנר. דפוס א. אתין, יפו, תרע"ב [1912].
ספרו הראשון של ש"י עגנון, שראה אור בארץ ישראל. הסיפור נכתב בנוה צדק בסוף שנת 1911 במשך ארבעה ימים ופורסם לראשונה, בתשעה המשכים, ב"הפועל הצעיר". על-מנת לממן את הדפסת הספר, מִשְׁכֵּן ברנר את חגורתו.
[2] דף, 64-3, [1] עמ', 17 ס"מ. ללא המעטפת. מצב טוב. כתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים (כתמים כהים בדף השער). קרעים בשולי מספר דפים. נייר דבק בדף האחרון (ריק). דף השער מנותק חלקית. נקבי תילוע זעירים. כריכה חדשה.
מקור: אוסף שלמה שבא.