אוסף מכתבים שנשלחו אל ועד הגימנסיה העברית ביפו, רובם ממוענים אל בן-ציון מוסינזון, מנחם שינקין, ד"ר יהודה ליב מטמן-כהן וחיים בוגרשוב, מקימי הגימנסיה. 1898 עד שנות העשרה, מרבית המכתבים מהשנים 1905-1910.
המכתבים כוללים פניות שונות ובהן בקשות להתקבל כתלמידים או כמורים בגימנסיה, המלצות, ברכות שונות, גיוס "לעבוד בצבא העותמני", ועוד – שנשלחו מרחבי העולם היהודי - וינה, קושטא, ברשד (אוקראינה), סט. פטרבורג, מוסקבה, מינסק, אודסה, אלכסנדריה, רוסגוק (בולגריה), ומקומות נוספים. באחד המכתבים מבקש השולח: "במטותא מכבודם לענות לי האוכל לבא להתלמד בגמנסיה בלי אמצעים כספים הדרושים לזה... הלא זוהי תקותי האחרונה בחיי!... פונה אני לכבוד אדוני הנכבדים לחוס על אברך עני השואף לידע, אשר אולי – מי יודע – יביא הרבה פרי לעמנו, לארצנו, לשפתנו וספרותנו!".
בין הכותבים: יהושע רדלר פלדמן (רבי בנימין), ישראל הלוי טלר, מנחם אוסישקין, סירקין, א"א קבק, מרדכי בן הלל הכהן, זליג ויצמן (אחיו של חיים ויצמן), אברהם אלדמע, זלמן אפשטין, ואחרים. סה"כ כ-50 מכתבים ומסמכים, גודל ומצב משתנים.
אוסף חשוב ומרתק מראשיתו של בית-הספר העל-יסודי הראשון בארץ ובעולם, ששפת הלימוד בו היתה עברית, ממוסדות החינוך החשובים בתולדות עם ישראל בארצו.

13 מכתבים שנשלחו את הסתדרות "עבריה", לאחר שעברה מברנו ליפו, תרס"ח 1908.
חלקם ממוענים אל המחנך בן-ציון מוסינזון, מורה בגימנסיה העברית ביפו וממקימי הגימנסיה העברית "הרצליה".
מספר מכתבים נשלחו מהוצאת "עבריה" באודסה, אחרים מלבוב, סטניסלב, עתון "הד הזמן" הווילנאי ומהעיר וידין (Vidin, בולגריה).
בראש חלק מהמכתבים נדפסה מטרת ההסתדרות: "מטרת עבריה – תחית הלשון העברית בפי 'העם העברי'". המכתבים עוסקים בשאלות תמיכה כספית, קבלת תלמידים, ייסוד סניפים, ועוד. במכתב שנשלח מסטניסלב נכתב "הננו להודיע את הלשכה הנכבדה כי... יסדנו בעירנו אגודת עבריה... יש לנו כארבעים חברים וחברות... הננו מתאספים מדי שבת בשבת ומתוכחים על שאלו שונות, או אחד החברים מרצה הרצאה והוכוח מסתעף ממנה...". גודל משתנה ומצב משתנים.
תעודות מענינות מתקופת ראשית החינוך העברי ביפו.

תיק מסמכים - תביעתו של אחמד ג'בר עבדול קדר אל נסלי את המושל הצבאי ביפו ועיריית יפו. שנות ה-40-50. עברית, אנגלית וערבית.
אחמד ג'בר, בעל באר מים אשר כרה בעצמו בשנים 1930-1931 בג'בליה (גבעת-עליה, יפו), סיפק מים לתושבי השכונה בעזרת משאבה וצנורות שהניח בעצמו, עד שהתחילה העיריה לספק מים דרך צינורותיו. בשנת 1949 הגיעו אחמד ג'בר ובית המשפט להסכם, על-פיו המושל הצבאי ביפו חוכר את משאבת המים של ג'בר, על כל חלקיה, ומשלם לו תשלום-פיצויים חד-פעמי. עם זאת, כפי הנראה על-פי המסמכים, המשפט נמשך אל שנות ה-50. כ-[60] דף, גודל משתנה, מצב בינוני-טוב.