זמר האופרה פיודור שאליאפין (Фёдор Ива́нович Шаля́пин; 1873-1938), ליתוגרפיה מאת לאוניד פסטרנק.

הליתוגרפיה חתומה ומתוארכת בלוח – 1924, וחתומה בחתימת ידו של האמן לאוניד פסטרנק (בעיפרון, בשוליים הימניים).

48 ס"מ. מודבקת ללוח קרטון. מצב בינוני. כתמים. סדקים ושברים גדולים בשוליים. רצועות דבק נייר לחיזוק בגב (מסביב להיקף לוח הקרטון).

לאוניד פסטרנק (Леонид Осипович Пастернак; 1862-1945), צייר אימפרסיוניסטי רוסי-יהודי, אביו של בוריס פסטרנק. נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית באודסה, למד משפטים ורפואה, לפני שפנה לאמנות והשתלם באקדמיה לאמנות במינכן. היה ידידו של לב טולסטוי, אייר כמה מספריו ואף צייר מספר דיוקנאות שלו; בשנת 1905 נבחר לאקדמיה הקיסרית לאמנויות ולימד בבית הספר לציור, פיסול ואדריכלות. בשנת 1921 נסע לברלין לניתוח עיניים ומאז לא חזר להתגורר ברוסיה. נפטר באוקספורד, אנגליה.

דיוקן שחקן התיאטרון שלמה מיכאלס, מאת רחל קוגן. עפרון על נייר. חתום. לא מתוארך.

הדיוקן מציג את השחקן שלמה מיכואלס בתפקיד הראשי במחזה המלך ליר אשר העלה התיאטרון היהודי הממלכתי (ГОСЕТ) במוסקבה בשנת 1935.

לוח: 36X48 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים. קמטים קלים בשוליים.

השחקן שלמה מיכואלס (Соломо́н Миха́йлович Михо́элс; שם הבמה של שלמה וובסי, 1890-1948), יליד דווינסק, היה מנהלו של התיאטרון היהודי הממלכתי (גוס"ט) במוסקבה וראש הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. בשנת 1935 גילם את דמותו של המלך ליר במחזהו של שייקספיר. הופעה זו נחשבת לאחת מההופעות החשובות והמרשימות ביותר בקריירה של מיכואלס. בשנת 1948, עם תחילת הרדיפות נגד אנשי התרבות היהודית ועם פיזור הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, נרצח מיכאלס בידי אנשי המשטרה החשאית הסובייטית. הרצח בוים כך שיראה כתאונת דרכים.

הציירת, רחל קוגן (1912-1998), אמנית, מעצבת גרפית ומחנכת יהודייה ילידת אודסה. בוגרת המכון לאמנות באודסה והאקדמיה לאמנויות בלנינגרד. בשנת 1938 התקבלה לאיגוד האמנים של ברית המועצות. לאחר מלחמת העולם השנייה התמנתה לפרופסור לציור ורישום באקדמיה הלאומית לאמנות ותעשייה בלנינגרד. במהלך השנים עבודותיה הוצגו בשלל תערוכות שונות ברחבי ברית המועצות. בשנת 1973 עלתה לישראל ועסקה בחינוך. עבודותיה הוצגו בתערוכות אומנות במוזיאון תל-אביב לאומנות ובמוזיאון ישראל בירושלים.

אוסף של כ-75 איורים, סקיצות ומתווים מקוריים מעשה ידי נתן אלטמן, למהדורה רוסית של כתבי שלום עליכם. [רוסיה, שלהי שנות ה-40 בקירוב]. עיפרון ודיו על נייר.

כולל כ-25 לוחות עם איורים מתוארים, מתוארכים וחתומים בשולי הלוח – "H.A. 48" [נתן אלטמן, 1948], וכן מחברת עם כחמישים מתווים והכנות לאיורים (מאוירים בעפרון).

האיורים נועדו במקור למהדורת כל כתבי שלום עליכם ביידיש, שתוכננה לצאת לאור בשנת 1948. אולם, בעקבות פירוק הוועד היהודי האנטי-פשיסטי והתגברות הרדיפות כנגד אנשי תרבות יהודים, הדפסת מהדורה זו לא יצאה לבסוף אל הפועל. מרבית המתווים והאיורים נדפסו לבסוף בתוך מהדורה רוסית של כתבי שלום-עליכם: С ярмарк – Рассказы [מהיריד – סיפורים], שנדפסה במוסקבה בשנת 1957, בעריכת הסופרת והמתרגמת רבקה רובין (Ривка Рубина). מהדורה זו כוללת, בין היתר, כמה מיצירותיו המוכרות יותר של שלום עליכם, בהן האוטוביוגרפיה "מן היריד", וסיפורים מתוך ספריו "דלים ועליזים", "מונולוגים", "סיפורי רכבת", "סיפורי מעשיות לילדי ישראל", "שיר השירים", ועוד (מצורף עותק של מהדורה רוסית זו; עם זאת, כמה מן האיורים במחברת המתווים, לא מופיעים בעותק המהדורה הרוסית המצורף).

מצורף: אישור חתום בידי פרופ' דמיטרי מלכובסקי (Дмитрий Брониславович Малаховский; 1932-2010), אחיינו ובנו החורג של נתן אלטמן [אימו מריה, ואשתו השלישית של אלטמן, אירינה, היו אחיות – שתיהן בנותיו של איש הדת הרוסי ולנטין טרנבצב (Валентин Александрович Тернавцев; 1866-1940). לאחר מות שני הוריו בטיהורים של סטלין בשנות ה-30 וה-40, אומץ דמיטרי בידי דודיו אירינה ונתן אלטמן].

באישור מיום ה-27 בפברואר 2002, פרופ' מלכובסקי מעיד כי האיורים נוצרו בידי נתן אלטמן בשנת 1948, והם עברו לרשותו לאחר מות אמו החורגת אירינה טרנבצב (Ирина Валентиновна Тернавцева; 1906-1993).

אישור דומה נכתב גם בסוף מחברת המתווים (עפרון).

[25] לוחות + מחברת מתווים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. נתון בתיקייה.

נתן אלטמן (Натан Исаевич Альтман; 1889-1970), יליד ויניצה (כיום באוקראינה), אמן אוונגרד, צייר, גרפיקאי, מאייר ספרים, פסל ומעצב תפאורות. יצירתו המגוונת משתייכת לתתי-זרמים שונים – קוביזם, קונסטרוקטיביזם, פוטוריזם וסופרמטיזם – ומשקפת את התמורות הרבות שידע עולמו, הן מן הבחינה האמנותית אולם לא פחות מכך מן הבחינה הפוליטית.

את לימודי האמנות שלו החל באודסה; בשנת 1910 עבר לפריז, שם המשיך בלימודיו והתרועע עם אמני קבוצת "מחמדים" שטיפחו יוגנדשטיל ציוני. ב-1912 חזר אלטמן לרוסיה והתיישב בסנקט פטרבורג. את הקיץ של שנת 1913 עשה בהעתקת תבליטים ממצבות יהודיות, ופיתח סגנון קוביסטי המתבסס על האמנות היהודית העממית. באותה תקופה ייסד בעיר חברה לעידוד אמנות יהודית. אלטמן היה תומך נלהב של המהפכה הבולשביקית ולאחריה התמנה לקומיסר במחלקה לאמנויות יפות (IZO-Narkompros) בקומיסריון החינוך העממי. ב-1919 נעשה אחר מן האמנים הבולטים בקבוצת "Kom-Fut" ("הקומוניסטים הפוטוריסטיים") ועסק בעיצוב עבור תוכניתו של לנין, "תעמולה מונומנטלית", ועבור תוכנית התעמולה "Agitprop".

בשנות ה-20 המוקדמות עיצב אלטמן תפאורות לתיאטרון "הבימה" והתיאטרון היהודי הממלכתי "גוס"ט". בעיצוב הבימה להצגה "הדיבוק" שהעלה תיאטרון "הבימה" ב-1922 באו לידי ביטוי אלמנטים יהודיים בלבוש קונסטרוקטיביסטי, וכאשר העלה תיאטרון "גוס"ט" את ההצגה "אוריאל ד'אקוסטה", עיצב אלטמן תפאורה שהביאה את יצירתו הקונסטרוקטיביסטית לשיאה. עבודותיו הוצגו ב"תערוכת האמנות הרוסית הראשונה" בברלין ב-1922 וכן לצד יצירותיהם של שאגאל ושטרנברג, ב"תערוכת השלושה" שקיימה קבוצת "קולטור-ליגע". בראשית עשור זה היה אלטמן אמן מרכזי שיצירותיו מבטאות את רוח המפלגה והמהפכה – את המרד בסדר הישן, הרקוב והמנוון, ומתוקף מעמדו זה פיסל את דמותו של לנין ורשם סדרת דיוקנאות שלו. בשנת 1928 יצא אלטמן למסע עם תיאטרון "גוס"ט", ונותר בפריז עד 1935. בהעדרו השתנה יחס המפלגה אל האמנות. עוד באמצע שנות ה-20 החלה המפלגה לעודד את זרם הריאליזם הסוציאליסטי ולהצר את רגלי הקבוצות האוונגרדיות, בטענה שעל האמנות לשרת מטרות מוגדרות, להיות פשוטה ומובנת לכל ולהציג את יופיה של המציאות הקומוניסטית, ובשנת 1932, בעוד אלטמן שוהה מחוץ לברית המועצות, אסרה הועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית על כל התאגדות אמנים עצמאית. מכאן ואילך השליטה המפלגה את הזרם החדש והמועדף עליה, הריאליזם הסוציאליסטי, והאוונגרד נדחק למעמדו החדש כאמנות "בורגנית", אויבת המהפכה. עם שובו לרוסיה התיישב אלטמן בלנינגרד, ובהיותו אלמנט בלתי רצוי כאמן עסק בעיקר בעיצוב גרפי, איור ספרים ועיצוב תפאורות, תוך שהוא משתדל לדבוק בקו המפלגה החדש.

ספרות: Russian Jewish Artists in a Century of Change 1890-1990, עורכת Susan Tomarkin Goodman. הוצאת Prestel, מינכן / ניו-יורק, 1995. עמ' 146.

Искусство Марка Шагала [האמנות של מארק שאגאל], מאת יעקב טוגנדהולד (Тугендхольд) ואברהם מרקוביץ אפרוֹס (Эфрос). מוסקבה, Геликон, 1918. מהדורה ראשונה. רוסית. שני עותקים.

המונוגרפיה הראשונה על מארק שאגאל. כוללת רפרודוקציות של עבודותיו, בעמודים נפרדים ובגוף הטקסט. עותקים מס' 170 ו-198, מתוך מהדורה של 850 עותקים. סמל ההוצאה עוצב בידי א ל ליסיצקי.

מארק שאגאל (Марк Заха́рович Шага́л; 1887-1985), אמן רוסי-צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.

לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.

בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו-יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.

יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו-יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".

Искусство в производстве, חוברת מספר 1. מוסקבה, Отдел ИЗО Наркомпроса, 1921. רוסית.

שני עותקים – וריאנטים עם שינוי בצבע העטיפה, האחת בגוון כתום והשנייה בגוון סגלגל, ועם הבדלים קלים נוספים; אחת החוברות (זו עם העטיפה בגוון סגלגל) נדפסה במיוחד עבור ההיסטוריון ומבקר האמנות דוד ארקין (1899-1957 ;Дави́д Ефи́мович А́ркин), שהשתתף בכתיבת החוברת – מעבר לדף השער נדפס: "העותק של דוד אפימוביץ ארקין" (רוסית).

בחוברת אסופת מאמרים המוקדשת לתפקיד האמנות בייצור התעשייתי ומדגישה את הצורך בחשיבה אמנותית בתהליכי הייצור והפיתוח, על פי עקרונות הזרם הקונסטרוקטיבי באמנות. בין המשתתפים: דייוויד שטרנברג, דוד ארקין, אוסיפ בריק, אלכסיי טופורקוב, וואסילי וורונוב, ועוד.

העטיפות הליתוגרפיות עוצבו, ככל הנראה, בידי דוד שטרנברג (1881-1948), צייר וגרפיקאי יהודי-רוסי, מנציגיה הבולטים של תנועת האוונגרד הרוסי, וראש המחלקה לאמנויות יפות של הקומיסריאט לחינוך – "נקרומפרוס" (המוציאה לאור של החוברת שלפנינו).

שני עותקים: 42, [1] עמ'. 22.5-22 ס"מ. מצב כללי טוב עד טוב-בינוני. כתמים, קמטים ובלאי קל. רישומים. בלאי ופגמים בעטיפת החוברת בגוון כתום, עם נייר דבק על השדרה.

MoMA 356.